אפרת לוי

אני תומכת בפתרון המדינה האחת בגלל שאינני רואה פתרון אחר.

המצב בו שני עמים שחיים זה לצד זה, בזמן שאחד מהם שולט באחר ואף מבצע נגדו פשעים, הוא בלתי נסבל ובלתי אנושי.

אני תומכת ודורשת זכויות שוות לכל בני האדם שחיים פה, בלי שום הפרדה או הבדלות. אני חולמת לחיות במקום בו עברית וערבית חולקות שוב את אותו מקום.

בלייק אלקוט

אני מקווה שהבסיס להקמת המדינה האחת וכל שאר קבוצות ה ODS שתומכות בעמוד הצהרת מינכן תוכל לעבוד ביחד בקבוצת מטריה, ושכולנו נוכל לעזוב את האגו שלנו בצד. אני מאמין שאלו מאיתנו שעובדים בסולידריות צריכים פחות להתרכז באנטי ציונות או בישראל וחטאיה, ולמסגר את המקרה באופן חיובי, המתמקד בעיקר בזכויותיהם של כל הפלסטינים, ההבנה שמובילה באופן הגיוני ונוקשה לODS וכתופעת לוואי, לעובדה שהיישות הציונית תאלץ לפלס את דרכה ליצירת דמוקרטיה שמבוססת על זכויות אדם.

אחרי שקראתי מספר ספרים מצויינים על חזון מדינה אחת, דמוקרטית ומאוחדת, מדינה שיישמה גם את זכות השיבה, עבורי זה היה ממש קל לנסות ולתמוך בפלסטינים וביהודים ישראלים שמעוניינים במדינה אחת.

ב2012 הצטרפתי לכנס ה OSD במינכן, ושנה אחר כך יצרתי את פרויקט ה OSD בפלסטין על מנת לארגן הרצאות ולנסות לשדל את הפרלמנט הבריטי.

ב2015 הצטרפתי לקבוצה הפופולרית לקידום ה ODS, שנוסדה במאי 2013, שרוב החברים בה נמצאים בעזה ובגדה. במשך מספר שנים הייתי פעיל בענף של קמפיין הסולידריות הפלסטינית בקמברידג׳, כדי לקדם רעיון לסילוק ישראל מהאום (רעיון שנכשל), ולאחר מכן, לקדם רעיון שדווקא כן צלח, הקורא לקיים ועידה למן זכות השיבה.

בוועידה זו קראתי תיגר על הלגיטימציה של ישראל, שהושהתה מהאוניברסיטה סאות׳המפטון, אבל לבסוף התקיימה באירלנד. בועידה זו טענתי שציבור האזרחים הלגיטימי במדינה אשר שולטת בפלסטין תהיה חייבת לכלול את כל הפלסטינים, לא משנה איפה הם גרים, ושמדינה אשר לא תעשה זאת היא איננה לגיטימית.

בעברי הייתי נגר, ואחר כך אקדמאי הדואג לבעיות סביבתיות כלל עולמיות, וכשהתבצע טבח עופרת יצוקה ב2008-9 זה שינה את תחומי העניין שלי, פקח את עיניי לחוסר השיוויון בין ישראלים לפלסטינים ולחוסר השיוויון שהפלסטינים חווים למרות שלא היה להם כל קשר לבעיות האנטי יהודיות באירופה אפשר איפשרו את קיומה של הציונות מלכתחילה. אני חי באיסטנבול ונסעתי לפלסטין 3 פעמים לתקופה של שבועיים עד שלושה, עם עצירות בירדן.

יארה גראבלה

עבורי, המשמעות של רעיון המדינה האחת היא בראש ובראשונה היכולת לשוחח ולדבר על הזכויות שלנו כאזרחיה של פלשתין בתוך גבולות 48 (פלשתין הכבושה), בה כולנו יכולים להיות מאוחדים ולחיות כשווים. מדינה אחת לכל אזרחיה, בה אנשים חופשיים להגדיר את עצמם בכל דרך שיחפצו, ללא שישפטו אותם על התרבות, הזהות, והמגוון שיש בכל אחד מאיתנו.

ראדי אל ג׳אראי

אני מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת אל קודס, וסגן השר לשעבר בנושא עצורים. אני מאמין ששלום הוא תלוי צדק, הומניות, אתיקה, ושיוויון בקרב אנשים שאינם חווים אפליה משום סוג. אנו עדים למשטר אפרטהייד קולוניאלי בפלסטין. זה לא הגיוני, במאה ה21, להסכים ולקבל משטר כזה. אנו, בתנועה הפופולרית ODS, מברכים את תנועת הקמת המדינה האחת, ואנו מוכנים להצטרף להקמת תנועה כוללנית, למען מטרה נעלה אחת – ליישם מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין.

אחמד אבו ארטימה

כוחו של חזון המדינה האחת הוא שהוא הקרוב ביותר למציאות. למעשה אנו חיים במדינה אחת שנשלטת ע"י ממשלה אחת בעלת כוח של ממש, והיא נוקטת רדיפה גזעית נגד חלק מאוכלוסייתה. רצועת עזה היא כלא בשטחה של מדינה אחת זו, ותושבי עזה נאבקים להפלת קירות הכלא. הגדה המערבית וקהילות הפלסטינים בשטחי 48 הן מובלעות אתניות בתוך מדינה אחת זו שבה יש אפליה נגד אזרחים. קריאה למדינה אחת אינה קריאה לייסוד מדינה חדשה, אלא למאבק בהתאם למציאות הנוכחית, כדי להפיל את החומות ואת האפליה הגזעית ולכונן שוויון, כבוד וחופש לכולם. זוהי משימה ראליסטית יותר מקריאה לחיסול ישראל, או קריאה למדינה פלסטינית שישראל לעולם לא תקבל. מדינה אחת היא אינטרס של כולם, מפני שהדבר ישיג את זכותם הטבעית של הפלסטינים לחופש ואת שיבת הפליטים, ויביא לישראלים בטחון אמיתי במקום שיכלאו את עצמם מאחורי חומות של פחד. כל זה יתבצע במעבר למדינה דמוקרטית מודרנית שתתבסס על אזרחות ולא על אפליה גזעית.

אימן דדוש

שבעים שנות אלימות וסכסוך הן די והותר לפלסטיניות/ים ולישראליות/ים. אני משוכנעת שתהיה תמיכה בקרב פלסטינים וישראלים רבים בחזון המדינה האחת, בהתבסס על צדק ושוויון. אני שמחה שביכולתי להוסיף את קולי לתמיכה ביוזמה זו, שמטרתה הרחבת התמיכה בחזון המדינה האחת.

דניאל עלמה רביצקי

לקח לי זמן להגיע להבנה שמדינה אחת יכולה להיות טובה עבור כולם. כפי שאני רואה את הדברים, מדינה אחת משמעותה שוויון בין שתי קבוצות, יהודים ולא-יהודים. בגלל שהציונית היא תנועה קולוניאליסטית, יש לעבור תהליך של דה-קולוניאליזציה כדי להרוס את הציונות המתנחלת כולה, ולהחזיר את המקום למצב הטרום-קולוניאליסטי. זה כולל לקרוא למדינה בשם פלסטין, לקבל את דגל פלסטין כסמל הרשמי שלה, ולחזור לשמות המקוריים הפלסטיניים של כל עיר וכפר. היהודים יוכלו לחיות בחופש מוחלט בפלסטין הזאת, שתהיה מדינה אחת מאוחדת אשר חולקים בשותפות שתי הקבוצות, החיים בה יחד בשוויון.

כרגע, השיח הישראלי על מדינה אחת הוא לרוב שיח של פחד. היהודים חוששים מהאופציה הזאת של מדינה אחת, כי רובם מאמינים בתפיסה השגויה שאיננה מבדילה בין דת (יהדות , או איסלאם) וזהות אתנית (ערבים). לכן הם מניחים שהמדינה האחת תהיה כנראה מדינה אסלאמית. אבל במדינה האחת יוכלו גם היהודים לחיות כפלסטינים, יהודים-פלסטינים, כמו כל בני הארץ.

אני מאמינה שהדרך קדימה היא מדינה אחת, ויהודים ישראלים חייבים לוותר על התפיסה השגויה שלהם ולהבין שפתיחת הגבולות לא רק תביא עמה צדק פואטי ודה-קולוניאליזציה, היא גם באמת תיצור מדינה דמוקרטית ללא צביון דתי כלשהו, מהירדן ועד הים.

פאווזי סוויטי

הפתרון היחיד הוא מדינה דמוקרטית חילונית אמיתית.

אבי ליברמן

לשים את הציונות מאחורינו, דמוקרטיה אחת למדינה אחת, שוויון עמים מלא

לאטיף שוואר

אני חושב שהפתרון הטוב ביותר יהיה מדינה אחת. הדבר דורש בניית אמון וכיבוד החוק לכולם. יידרש זמן להגיע לשם אך הדבר ניתן לביצוע.

John Gehan כותב

"פתרון שתי המדינות" לפלסטין ההיסטורית כבר אינו בר ביצוע, אם אי פעם היה. הוא ממשיך לשמש כהסוואה להתרחבות המתמשכת של המדינה הישראלית ולמיליטריזציה של החברה הישראלית. הוא משמש להצדקת אפרטהייד, כיבוש כל פלסטין ואף רצח-עם בסופו של דבר. מכשולים מעשיים רבים מונעים יצירת מדינת לאום פלסטינית עצמאית: החומה, הפרדה בתשתיות הכבישים, המים והחשמל, העדר שטח פנוי בעזה ובגדה המערבית, גזל בתים וקרקעות פלסטיניות הן בתוך ישראל הן בהתנחלויות, שלילת זכות השיבה, ועוד סיבות רבות. כעת עלינו ליצור מדינת לאום חדשה על בסיס טביעת הרגל של פלסטין ההיסטורית, ולהחליף את המדינה הציונית במדינה חדשה שתהיה חילונית, דמוקרטית, רב-דתית ורב-אתנית, ושתהיה מחויבת לשלום עם שכנותיה ולשוויון מבית. יש לפרוק את ישראל מנשקה ויש לפרק את ישראל כדי להשיג שלום בר קיימא

Mohammed Al-Shaikh Ali כותב

מדינה אחת בפלסטין לשתי אומות פירושה, צדק, שוויון ושלום.

מאזן קומסייה

מאזן כותב: "ברפואה אתה קובע את האבחנה הנכונה לאחר הבנת ההיסטוריה הרפואית של המטופל, ואז מנסה להציע טיפול נוסף (מעבר להתנגדותו הטבעית של הגוף). לאחר מכן תוכל לקבוע פרוגנוזה. האבחנה כאן ברורה כל כך: קולוניאליזם התנחלותי. חברות וישויות קולוניאליות-התנחלותיות מתפתחות לאחד משלושה תרחישים: 1. המודל האלג'יראי – מיליון ילידים אלג'יראים איבדו את חייהם.  2 מודל הג'נוסייד הילידי (ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד, פפואה ניו גינאה). 3  דו-קיום/מודל של מדינה אחת ( שרווח במדינות כמו דרום אפריקה ובאזורי דרום ומרכז אמריקה, קנדה, דרום אסיה). אין תרחיש רביעי (אפרטהייד לא יעבוד). ספרי המוזכר לעיל מסביר זאת בפירוט, ואפשר לקרוא אותו במלואו כאן: http://qumsiyeh.org/sharingthelandofcanaan/.

יאן שנר

אינני מאמין עוד בפתרון שתי המדינות על בסיס שתי מדינות עצמאיות. ייתכן שמדינות אתניות עצמאיות מעולם לא היו רעיון טוב. היצמדות לפתרון שתי המדינות מסתירה את המציאות בישראל/פלסטין. הדבר מסוכן לפלסטינים וליהודים ישראלים בעתיד הקרוב, וגם למזרח התיכון ולאירופה בעתיד הרחוק יותר.

דייויד

כאשר כל הצדדים המעורבים יתחילו בתהליך פתרון המדינה האחת, תחת שם חדש למדינה (כגון ישראל-פלסטין), כל אזור המזרח התיכון ייכנס לשלב של שגשוג, דמוקרטיה וזכויות אדם. לא יהיה עוד מאבק לקיום, לא נגד משטר האפרטהייד. המאבק הזה יהפוך לנחלת העבר. עם "צדק לכולם", כולל זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב, ייווצרו יחסים כלכליים יציבים בין המדינות, במקום לשרת אינטרסים של תעשיות המלחמה.

אמיר נאסר

אני תומך בפתרון המדינה האחת, מפני שכפי שאני רואה זאת, רק כאשר לכל אדם יוקנו אזרחות וזכויות שוות, ללא כל אפליה, תתרחש תזוזה בכיוון הפיוס. אמונתי המוצקה היא שלכל אדם, ללא תלות במגדר, צבע, מעמד וכו', מגיע לחיות חיים של כבוד, ליהנות מזכויות מלאות ומשליטה בחייו, ולא להיות מנוצל בשום אופן. רק פתרון שמציע שוויון מוחלט ראוי שנחתור אליו.

נאג'י אל-חטיב

נולדתי למשפחת פליטים פלסטינים מחוסרי מדינה בלבנון. מעורבותי הפוליטית הראשונה הייתה לאומנית, על בסיס סוגית זכות השיבה לכל הפליטים הפלסטינים ולצאצאיהם.

עודני מאמין כי זכות השיבה היא אבן היסוד ליישוב הסכסוך על פלסטין, בייחוד אם הדבר ישלב חזון פוסט-לאומי חדש ליצירת מדינה חילונית ודמוקרטית בפלסטין המנדטורית. מדינה לכל תושביה, פלסטינים (תושבים ופליטים) ויהודים ישראלים ללא אבחנה על בסיס מין, מגדר, גזע, צבע, דת, שפה, לאומיות. מדינת אזרחות מלאה ומדינת שלטון החוק לכל.

מסיבה זו, אני תומך ביוזמת ONE STATE FOUNDATION, במקביל לפעילותי בתנועה העממית למדינה דמוקרטית וחילונית אחת בפלסטין (www.osds-movement.net)

ארלה גרסיאני

אני מאמינה שגבולות מכאיבים ושגבולות הם אלימים. מטרתם להפריד בני אדם זה מזה. הם מלמדים אותנו לחשוד ואף לשנוא זה את זה. ברצוני לחלוק את המרחב של ישראל/פלסטין עם כל מי שחשים שזה ביתם. אינני מאמינה שיש מקום רק לדת אחת או לזהות אתנית אחת. יש מרחב רק לאנשים שאוהבים ומכבדים את הארץ ואת שכניהם החיים עליה.

כרים אבו שריעה

פלסטינים חווים טיהור אתני מאוד שיטתי אך הם אינם הראשונים וכנראה לא האחרונים שיעברו אירוע כזה. למרות שההכרה בעוולות העבר ותיקונם הם חיוניים, באותה עת אנחנו צריכים וצריכות גם להתמקד ביצירת עתיד חדש. על מנת לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אנו צריכים וצריכות גם להתמקד בכך ששני העמים חולקים את אותה הארץ וצריכים להתקדם למדינה אחת אשר נותנת לכל אזרחיה את אותן הזכויות.

חמאדה ג'אבר

מדינה אחת היא לא אחד הפתרונות; מדינה אחת היא הפתרון היחידי. הסטטוס קוו משרת רק את שתי ההנהגות בעוד שפתרון המדינה האחת ישרת את האינטרנסים של שני העמים. אנחנו צריכות להפסיק לבזבז את זמננו ואת זמנם של הדורות הבאים ולהתחיל מיד להשקיע את כל מאמצינו בפתרון היחיד; פתרון המדינה האחת.

יונתן אופיר

בעבר תמכתי באורתודוקסיה של "פתרון שתי המדינות", על בסיס הרעיון שהונחל לי מלידתי – התפיסה הציונות של "סכסוך" שאנו מנסים "לשאת ולתת" על היבטיו הטריטוריאליים.

היה זה כאשר קראתי לראשונה את ספרו של אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין" בשנת 2007, ובעקבות זאת נכנסתי לעובי הקורה של אינספור כתבי היסטוריה ביקורתית בנוגע ל"סכסוך" הזה, שהגעתי להבנה שהאינדוקטרינציה שעברתי השמיטה נראטיב נרחב, שלעתים תכופות מתייחסים אליו בביטול  כ"נראטיב הפלסטיני". הבנתי גם שהסתרת הנראטיב הזה הייתה רק חלק מפרדיגמה שנולדתי לתוכה – כזו של קולוניאליזם התנחלותי, ושהציונות אינה המיזם הקולוניאלי היחידי שמוחק את עקבות הדיכוי וה"היעלמות" של האוכלוסייה הילידית ואת הטרור שננקט כלפיה.

הבנתי שהפרדיגמה הזו פשוט שגויה. היא במהותה פשע נגד האנושות. רעיון ה"חלוקה", בכל צורותיו ההיסטוריות, אינו מנסה להתייחס באמת לפשע הזה. מנקודת המבט הציונית הוא מנסה לתת לו מקום ומנקודת המבט הפלסטינית הרעיון היה תמיד סוג של כניעה פשרנית לתביעות ציוניות.

רבים הגיעו לתמיכה ברעיון המדינה האחת מנקודת מבט שלילית – שהמציאות (התנחלויות ישראליות וכו') הפכו את תרחיש שתי המדינות לבלתי אפשרי. אני הגעתי לכך מעמדה חיובית יותר, ולפיה מדובר בתיקון עוול ממוסד. והדבר ניתן לביצוע, כפי שנעשה בעבר. אני באמת רוצה לחזות בהתרחשות כל זאת, ואני מכיר רבות/ים, יהודים ופלסטינים גם יחד, שרוצים בכך אף הם.

ערן כהן

צדק, שלום ודו-קיום של ממש לעולם לא ייכונו בישראל-פלסטין כל עוד הארץ ויושביה מחולקים. איזה צדק מציעה מדינה פלסטינית במסגרת פתרון שתי המדינות לפליטים מיפו או מסימסים? שלום לא יחזיק מעמד כאשר הגבולות מונעים מפליטים לראות את מולדתם ומונעים מיהודים לבקר במערת המכפלה. פתרון שתי מדינות יכונן רק איבה בין העמים, ולא דו-קיום. מדינה חילונית אחת, עם זכויות שוות לכול מהנהר לים – זו האופציה היחידה והתקווה הטובה ביותר לפתרון שיחזיק מעמד אף לאחר נכדינו.

עפרה ישועה ליית

שמחה לשתף פעולה עם כל קבוצה המקדמת את רעיון המדינה החילונית הדמוקרטית בשטחה של פלסטין ההיסטורית, מדינה שתקיים הפרדה מלאה בין דת ומדינה; ואשר לא תקיים אפליה על בסיס מוצאם האתני או דתם של אזרחיה. במדינה כזאת יש מקום לבני כל הדתות, וגם לצאצאיהם של הפליטים הפלסטינים שגורשו או ברחו בשנת 1948. סבתי וסבי היו יהודים תימנים-ערבים שהיגרו לפלסטינה בתחילת המאה ה-20. יש לי יותר במשותף עם גברים ונשים פלסטיניות/ים ערביות/ים שוחרי שלום מאשר עם קנאים שמשליטים טרור ומנשלים את התושבים הילידים תוך שימוש ביהדות כתירוץ.

שמעון פינטו

נולדתי בקיבוץ גל-עד וגדלתי על השקפת העולם הציונית-ליברלית. האמנתי שאנו היהודים באנו לבנות ולהיבנות בארץ זו שחיכתה שנושיע אותה.  והאמנתי שאנו האנשים הטובים שהגיעו עם כוונות שלום נאצלות, ואם הערבים הרשעים רק יבינו ויקבלו זאת, גן העדן יוגשם כאן בישראל. זה מה שנאמר לנו ומה שהאמנו בו בלי לשאול שאלות. הייתה בי תהייה מעורפלת ביחס לתווית 'יהודי' בתעודת הזהות שלי. הרי היהדות אמורה להיות דת, כך למדתי, ולא לאום.         

בשנות השבעים נמלטתי מנטל הלחץ החברתי בקיבוץ ותחושת חוסר הביטחון הכרונית באוויר, והתיישבתי בהולנד. הדם הזורם בעורקיי שימר את תשוקתי למוזיקה ישראלית ולספרות ישראלית וקיוויתי שאיכשהו הכל יסתדר בישראל. בסופו של דבר, ההתפתחויות חלו בכיוון הגרוע.

קריאת היסטוריונים ישראלים ופלסטינים גרמה לי להבין ששיקרו לנו. כוונותינו ומעשינו לא היו כנים ונאצלים כלל ומכונת יחסי הציבור המושלמת שלנו, יחד עם עולם מערבי מלא אשמה, היו הבטיחו שלפלסטינים לא יהיה כל סיכוי לזכות בכיבוד זכויותיהם או בהתגשמות פתרון הוגן. בהינתן האקלים הפוליטי והחברתי הנוכחי בישראל, שלילת זכויות הפלסטינים נתפסת כזכות יהודית היסטורית. נראה שהמצב רק יחמיר לפני שאנשים יוכלו להכות על חטא ולהכיר במציאות.

כדי להגיע לגן העדן יש לשים פעמינו לגן העדן. כדי להגיע לפתרון צודק עלינו לצעוד בדרך לפתרון צודק. צעד-צעד, אך זו הדרך היחידה – פתרון של מדינה אחת, עם זכויות שוות לכל מי שחיות וחיים בישראל/פלסטין.

וילם בילרץ ון בלוקלנד

כשחציתי את מעבר מנדלבאום בירושלים כילד צעיר (1962-3), בהיותי בנו של דיפלומט הולנדי בירושלים, נותר בי רושם עמוק. שומרי הגבול הישראלים היו ידידותיים מאד ולאחר חציית שטח ההפקר, מקביליהם הירדנים היו ידידותיים אף יותר. בגילי הצעיר הבנתי כמובן שיש בעיה שם. אך בהינתן האנושיות והחביבות שהופגנה כלפיי וכלפי משפחתי בשני הצדדים, לא עלה בדעתי שהם יכולים להיות אויבים זה לזה.

חזרתי לאחר יותר מ-30 שנה כדיפלומט הולנדי, בשיא הסכמי אוסלו. יכולתי להביט ולראות את אותן אנושיות וחביבות שהיו עשויות להביא לתוצאה חיובית, בהינתן רצון פוליטי בשני הצדדים. מה שה תרחש לאחר מכן – איום ככל שהיה – לא הרס את אמונתי באפשרות להסדר של שלום וזו הסיבה שאני שמח לתמוך ב-One State Foundation.

רמסיס קילאני

שמי רמסיס קילאני ואני סטודנט גרמני ממוצא פלסטיני. בשנת 2014, אבי ו-5 אחיותיי ואחיי למחצה בגילאים 4-12 נהרגו על ידי הצבא הישראלי במתקפתו על עזה. ובכל זאת אני מאמין ותומך בסולידריות בין אנשים הגונים ברחבי העולם שנאבקים למען חיים מכובדים לפלסטיניות/ים ויהודיות/ים במדינה אחת בין נהר הירדן לים התיכון, מדינה שתנהג באזרחיה בשוויון ותסיים פשעים מסוג זה. אני תומך ביוזמת המדינה האחת כי אני מאמין שזו הדרך היחידה להבטיח זכויות שוות לכל בני האדם באזור, כולל הפליטים הפלסטינים שטוהרו אתנית מהארץ ב-1948.

יאפ המבורגר

ישראל שולטת ומנהלת בפועל את השטח בין הים התיכון במערב לנהר הירדן במזרח. אין כל אינדיקציה לכך שההנהגה הישראלית אפילו שוקלת, ועל אחת כמה וכמה מתכוננת לסגת מאותם שטחים הנחשבים בעולם כבסיס למדינה פלסטינית עתידית רציפה, עצמאית מבחינה פוליטית ובת קיימא מבחינה כלכלית. הדרך הפוליטית שממשלות ישראל רצופות מזה עשרות שנים היא  למעשה בדיוק בכיוון ההפוך. השיח הפוליטי הנוכחי בישראל דן בשאלה האם הגיע הזמן לספח רשמית את השטח, ואם כן, באילו תנאים ובעיקר כדיצד להיפטר מהפלסטינים הנותרים או להכניע אותם.

אנשים המתגוררים באיזור בין הים לנהר חיים כיום תחת חוקים וכללים מפליםישנה היררכיה רשית של זכויות וחובות, אזרחים יהודים בראש ההיררכיה, אחרים תחתיהם בדרגות שונות. דבר זה כשלעצמו הוא הפרה בוטה של החוק, הצדק וכבוד האדם, שלא לדבר על החוק הבינלאומי ועל מחוייבויות המבוססות על אמנות בינלאומיות. כיבוש מעצם טבעו פירושו אלימות בירוקרטית ופיזית כלפי ונגד אחרים. מצב זה אינו רצוי, אינו מתקבל על הדעת, בלתי חוקי ובלתי נסבל. למען האינטרסים של כל האנשים החיים באיזור, שוויון זכויות לכל צריך להיות הפרדיגמה החדשה. גם ישראל העתידית תוכל להפיק תועלת מכך ולצעוד כמדינה דמוקרטית מה שהיא כלל איננה כיום.

הדרך היחידה להתקדם אל יעעד זה של שוויון בפני החוק היא מדינה אחת וממשלה אחת לכל. זה עדיין לא ערובה לשוויון זכויות וחובות פורמלי אבל זה צעד חשוב לקראת מטרה זו.

לכן אני תומך בכל ליבי ברעיון של קידום באופן מידי לקונספט של מדינה אחת, שוויונית לכל אזרחיה.

הילה דיין

אני אקטיביסטית ופעילה מישראל. המחקר והפעילות האקטיביסטית שלי מתמקדים בייצור ידע ביקורתי ובפעולות של התנגדות למנגנון הכיבוש הקולוניאליסטי של מדינת ישראל. מערכת השליטה של ישראל במרחב מבוססת על פנטזיה גזענית: הרעיון של מדינה ליהודים בלבד מרוקנת מתושביה הפלסטיניים. כשאני מנסה לדמיין את תהליך הדקולוניזציה שהחברה הישראלית תעבור, אני מדמיינת אותו במונחים חיוביים: זריקת אנרגיה חדשה לאזור, שתייצר מחויבות נלהבת לפרויקט של כינון מחדש. במלים אחרות, אני מדמיינת את האפשרות לייצר מערכת משמעויות חדשה לקיום של חברה יהודית דוברת עברית (וערבית, שפות המקום) במרחב המזרח תיכוני ובמרחב המשותף לחברה הזאת ולחברה הפלסטינית. במובנים רבים, אני תוצר מובהק של ההצלחה של המהפכה הציונית: עברית היא שפת האם והתרבות שלי. אני תופסת את עצמי כשייכת למרחב הזה, כבת המקום, שהוא המולדת שלי, גם אם איננה חיה בה יותר. אני לא מהססת להזדהות כישראלית בהולנד בה אני חיה. אבל, כמו כל ישראלי/ת שאני מכירה יש שכבות רבות לזהות הזאת. כוונתי לכל מה שטבוע בעברנו, למה שהטביעו בנו. במקרה שלי, נסיבות היסטוריות דרמטיות הביאו להתמוטטות של קהילות יהודיות שלמות בבלקן ובמרוקו, קהילות ספרדיות בעלות עבר עשיר ומפואר. הנסיבות האלה, הם מה שגרם לכך שהמוני אנשים וטפיהם, כולל הורי שלא נולדו בארץ, הגיעו למדינה לאחר היווסדה ב- 1948. הקליטה שלהם במדינה החדשה היתה קשה, שלא לומר טראומטית. ההיסטוריה הזאת, שאותה חולקים רוב הישראלים, עצבה אותנו כיחידים וכקולקטיב. אי אפשר להחזיר את הגלגלים שלה חזרה. אנו מחויבים לזכור את סיפור ההולדת שלנו במרחב הזה ולתוך הקולקטיב ההיברידי הזה, הישראלי-פלסטיני. הסיפור החדש שנספר על עצמנו יהיה מבוסס על הערך והצדק ההרואי הטמון במאבקים אנטי-קולוניאליים. הגדרתנו העצמית החדשה תהפוך אותנו מחברת מתיישבים קולוניאליסטית לחברה אזרחית במדינה דמוקרטית. הידע הביקורתי על עברנו יעורר בנו מודעות להיותנו פעם מיעוט, מודעות למשמעות של פליטות, מודעות להיותנו בעבר חלק בלתי נפרד מהמרחב והתרבות הערבית, למשל. אני מאמינה שיש בנו, בד.נ.א שלנו, כבר פוטנציאל להגדרה עצמית אחרת, שתתכונן דרך תהליך של דה-קולוניזציה. אני מדברת על הגדרה עצמית שתאפשר חיים בכבוד ובשוויון, קיום תרבותי אוטונומי, את האפשרות לנהל את ענייננו גם באופן ריבוני וגם באמצעות שלטון משותף, במרחב מעורב ופתוח ללא כל הגבלות תנועה. קיום כזה, שוחר שלום, במולדת אחת, עם הקולקטיב הפלסטיני, הוא אפשרות ריאלית וחיונית לעתידה של הארץ ולעתידם של בניה ובנותיה.

איילה לוינגר

אני מאמינה שכל מי שמתנגדות לגזענות ותומכות בשוויון וצדק לקבוצות מדוכאות או מוחלשות אמורות גם להכיר בכך שמה שמתרחש בפלסטין זה קולוניאליזם וטיהור אתני של ארץ מתושביה הילדים. ומכיוון שאני עצמי יהודיה ואזרחית ישראל לשעבר אני מרגישה שזו חובתי המוסרית אפשר לומר שאביע את דעתי נגד הציונות והמוצר שלה, אתנוקרטיה יהודית, קבל עם ועדה.

אני מאמינה שדמוקרטיה אחת עם שוויון וצדק (וזכות שיבה לפליטים) היא הפתרון הצודק והמוסרי היחידי. לפעמים אני ממש מופתעת מכך שיש אנשים שמתנגדים לרעיון של שוויון. האם לא כל מי שאוהבים את ארצם גם רוצים שהיא תשתפר ושיהיה אפשר לגדל בה ילדים ללא דעות קדומות להיות בני אדם מוסריים?

איתן ברונשטיין

מדינה אחת לישראליות/ים ופלסטיניות/ים, כולל כל הפליטים שיבקשו לחזור, היא מסגרת פוליטית שתוכל לאפשר התגשמות שני עקרונות:  1. שוויון מלא לכל   2. אי-הפרדה בין שני העמים. שני אלו לא רק מנוגדים למשטר האפרטהייד הקולוניאלי הנוכחי, אלא הם גם העקרונות שיוכלו להבטיח חיים בשלום לכל מי שמבקשים לחיות בארץ.

איתן ברונשטיין פועל זמן רב בחזית קידום השיח בחברה הישראלית בנוגע להיסטוריה סביב הקמת מדינת ישראל. במסגרת זו הקים את ארגון  זוכרות, שהציב את הנכבה בשיח הציבורי הישראלי, ובשנת 2015 ייסד במשותף את דה-קולונייזר, שמפיק חומרים שמאתגרים את אופיו הקולוניאלי של המשטר הישראלי.

ג'ף הלפר

לאחר יותר ממאה שנות קולוניזציה, 70 שנות נישול, 50 שנות כיבוש וייהוד, ומול הסכנה של משטר אפרטהייד ומובלעות שישראל כופה ללא הגבלת זמן על פני כלל שטחה של פלסטין/ישראל, הגיע הזמן להכיר בכך שישראל יצרה באופן חד-צדדי ובלתי-הפיך מדינה אחת בין נהר הירדן לים התיכון. משימתנו ברורה: להפוך את מדינת האפרטהייד הזו למדינה דמוקרטית ורב-תרבותית לכל אזרחיה. אני תומך במאמצי הקרן להציג חלופות ביקורתיות למציאות ההווה שלא תחזיק מעמד.

אנגלי'ק אייחפה

הרחבת השיח בקרב פלסטינים וישראלים בנוגע לפתרון של מדינה אחת מצויה בלב מה שאנו מנסים לעשות כקרן. גיבוש חזון לפתרון כולל ואמיתי נראה לרבים – וקל להבין זאת, בהינתן המציאות – קשה יותר מאימוץ מתווה של 'ניהול הסכסוך'. אני מודעת תמיד לכך שלא מגבלות מעשיות הופכות את מימוש המדינה האחת לבלתי אפשרי. מדובר בראש ובראשונה בשאלה של פסיכולוגיה וצורת חשיבה. האם נוכל לגרום לאנשים לראות, לחוש רגשית ולהבין רציונלית שעתיד משותף בשוויון מועיל לכולם בסופו של דבר? זה האתגר שאנו פועלים מולו ואני שמחה וחדורת מוטיבציה להשתתף במאמץ זה.

עפר ניימן

כאזרח ישראלי, אני רואה במדיניות ממשלתי כלפי העם הפלסטיני לא פחות מכיבוש, אפרטהייד וקולוניאליזם. בעוד שפלסטינים הם הקרבנות של כל זאת, מנהיגים ישראלים והציבור הישראלי הרחב חייבים להבין שלישראלים יהיה עתיד כאן רק אם יתייחסו לפלסטיניות/ים כבני אדם שווים. פתרון של מדינה אחת מתייחס לסוגיית יסוד, בכך שהוא חותר לשוויון, דמוקרטיה ושלום, במקום פחד, הפרדה ואלימות.